התורה קודמת לכל – גם לארץ ישראל
הקדמה
מעטים הנושאים שמעוררים כיום ויכוח עמוק יותר בציבור היהודי מאשר שאלת היחס בין התורה לבין ארץ ישראל. בדורות האחרונים, ובמיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל, התפתחה תפיסה הרואה ביישוב הארץ, בריבונות היהודית ובבניין המדינה את מרכז הזהות היהודית. לעיתים נדמה בשיח הציבורי שהארץ הפכה לערך העליון, ושכל שאר הערכים – ובכללם לימוד התורה – נמדדים ביחס אליה.
אולם כאשר חוזרים אל מקורות היהדות לדורותיה, מתגלה תמונה שונה לחלוטין.
התורה איננה אמצעי לשמירת הארץ.
הארץ איננה תכלית התורה.
אלא התורה היא התכלית העליונה, והארץ היא אחד הכלים הגדולים שניתנו לעם ישראל כדי לחיות על פיה.
זהו הבדל יסודי בין השקפת העולם המסורתית של חז"ל ורבותינו לבין תפיסות לאומיות שהתפתחו בעת החדשה.
התורה – העיקר הגדול שהכול תלוי בו
הרמב"ם, כאשר הוא מסביר את סדר קריאת שמע, כותב:
"ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה ייחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו".
במילים אלו מעניק הרמב"ם לתלמוד התורה מעמד שאין דומה לו.
הוא אינו מתאר את לימוד התורה כמצווה חשובה בלבד, אלא כ"עיקר הגדול שהכול תלוי בו".
כלומר, כל מערכת החיים היהודית נשענת עליו.
חז"ל ביטאו רעיון זה במילים הידועות:
"ותלמוד תורה כנגד כולם".
והרמב"ם פוסק:
"אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה".
משמעות הדברים איננה רק שלימוד תורה מעניק שכר רב יותר, אלא שהוא הבסיס שעליו נשענות כל המצוות האחרות.
בלי תורה אין ידיעת ה'.
בלי תורה אין קיום מצוות.
בלי תורה אין מסגרת מוסרית ולאומית.
ובלי תורה גם ארץ ישראל מאבדת את משמעותה הרוחנית.
מדוע ניתנה ארץ ישראל?
כאשר התורה מבטיחה את הארץ לאברהם אבינו, היא אינה עושה זאת כמתנה לאומית בלבד.
הארץ ניתנה כדי שעם ישראל יחיה בה חיי תורה.
הרמב"ן כותב שחלק גדול מן המצוות נועד להתקיים דווקא בארץ ישראל.
הראשונים מסבירים שקדושת הארץ נובעת מכך שהיא המקום שבו התורה מופיעה בשלמותה, ושישיבת ארץ ישראל שקולה למצוות רבות משום שהיא מאפשרת את קיום התורה במלוא היקפה.
במילים אחרות:
הארץ חשובה מפני התורה.
לא התורה חשובה מפני הארץ.
כשם שבית הכנסת קדוש מפני שעובדים בו את ה', ולא מפני האבנים שמרכיבות אותו, כך גם ארץ ישראל קדושה מפני תפקידה הרוחני.
יהושע בן נון – המבחן הראשון
דווקא כאשר עם ישראל עמד בפתח הארץ, רגע לפני כיבושה, היה אפשר לצפות שהציווי המרכזי יהיה צבאי או מדיני.
אבל הקב"ה אומר ליהושע:
"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".
המסר ברור.
גם כאשר נכנסים לארץ.
גם כאשר בונים מדינה.
גם כאשר נלחמים מלחמות.
התורה נשארת במרכז.
המפרשים מסבירים כי יהושע קיבל את מצוות יישוב הארץ יחד עם הציווי על לימוד התורה, כדי שלא יחשוב שהעיסוק בבניין הלאומי דוחה את מרכזיות התורה.
המחלוקת העתיקה: תורה או מלאכה?
חז"ל עצמם דנו בשאלה מהו מקומו של לימוד התורה ביחס לשאר תחומי החיים.
רבי שמעון בר יוחאי שאל:
"אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה... תורה מה תהא עליה?"
לדעתו, התורה צריכה להיות מרכז החיים באופן מוחלט.
לעומתו, רבי ישמעאל סבר:
"הנהג בהן מנהג דרך ארץ".
והגמרא מסכמת:
"הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן".
אולם גם לפי רבי ישמעאל, העבודה והפרנסה אינן הופכות לערך עליון.
הן רק מאפשרות לאדם להמשיך לחיות חיי תורה.
התורה נשארת הקבע, והמלאכה היא העזר.
כפי שפסק השולחן ערוך:
"מלאכתו עראי ותורתו קבע".
האם יש מצווה החשובה יותר מתלמוד תורה?
זוהי אולי השאלה החשובה ביותר.
יש הסבורים שבניין הארץ, השירות הצבאי או ההתיישבות דוחים את לימוד התורה משום שהם "צורכי הכלל".
אולם לאורך הדורות, כמעט כל גדולי ישראל קבעו שתלמוד תורה הוא הערך העליון.
אין פירוש הדבר שאין ערך למצוות אחרות.
בוודאי שיש.
יש מצוות שדוחות לימוד תורה באופן זמני.
יש מצבים של פיקוח נפש.
יש חובות ציבוריות.
אבל גם כאשר התורה נדחית מפני צורך אחר, היא איננה מפסיקה להיות הערך העליון.
כשם שאדם מפסיק ללמוד כדי להתפלל או להניח תפילין, אין פירוש הדבר שתפילין גדולות מן התורה.
כך גם ביחס למצוות אחרות.
הסכנה שבהפיכת הארץ לערך מוחלט
כאשר הארץ נתפסת ככלי לעבודת ה', היא מקור לברכה.
כאשר היא הופכת לערך מוחלט, מתחילה הבעיה.
בנקודה זו הופכת מחלוקת פוליטית למחלוקת דתית.
ויתור על שטח נתפס ככפירה.
פשרה מדינית נתפסת כבגידה.
ואנשים מתחילים להאמין שהמטרה מקדשת כל אמצעי.
אבל התורה מלמדת אחרת.
קדושת הארץ איננה עומדת בפני עצמה.
היא נובעת מקדושת התורה.
הנביאים מלאים תוכחות לעם ישראל שחי בארץ אך אינו הולך בדרך התורה.
עצם הישיבה בארץ לא הצילה את ממלכת ישראל ולא את ממלכת יהודה מן החורבן.
הארץ נשמרת בזכות התורה.
לא להפך.
מדוע החרדים שמרו על מרכזיות התורה?
במשך אלפיים שנות גלות לא הייתה לעם ישראל מדינה.
לא היה צבא.
לא הייתה ריבונות.
לא הייתה שליטה על ירושלים.
מה ששמר על קיומו היהודי היה התורה.
הישיבות.
בתי המדרש.
הלימוד.
המסורת.
לכן בעולם החרדי התפתחה רגישות מיוחדת לכל ניסיון להחליף את מרכז הכובד מן התורה אל ערכים אחרים, חשובים ככל שיהיו.
מנקודת מבט זו, ארץ ישראל יקרה ואהובה.
אבל היא איננה יכולה להחליף את התורה.
מדינה יהודית חשובה.
אבל היא איננה יכולה להיות תחליף לעבודת ה'.
סיכום
ההתיישבות היא מצווה גדולה.
אך כל אלו נשענים על יסוד אחד.
התורה.
לא הארץ יצרה את התורה.
לא המדינה יצרה את התורה.
לא הלאומיות יצרה את התורה.
אלא התורה היא שיצרה את העם, קידשה את הארץ ונתנה משמעות לכל המפעל היהודי.
לכן, בכל דיון ציבורי, פוליטי או אידיאולוגי, יש לזכור את סדר העדיפויות שקבעו חז"ל:
תחילה התורה.
אחר כך כל השאר.
וכאשר הסדר הזה נשמר – גם הארץ, גם העם וגם המדינה מקבלים את מקומם הראוי והבריא בתוך עולמה של היהדות.