פרשת מטות - מסעי, הכניסה לארץ ישראל וחלוקתה לשבטים.
פרשת ואתחנן פותחת בתיאור תפילתו הנרגשת של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל. חז"ל בגמרא (סוטה יד.) שואלים מדוע משה, שאינו זקוק לפירות הארץ, כל כך מתאווה להיכנס אליה. התשובה המקובלת היא שמשה רבנו, "איש האלוהים", ביקש להיכנס לארץ כדי לקיים את המצוות התלויות בה, שכן "הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל".
אולם, ההיסטוריה מלמדת אותנו כי למרות חשיבותה העצומה של ארץ ישראל והקשר המהותי שבינה לבין עם ישראל, התורה היא זו שקדמה לארץ והיא זו שמעניקה לה את קדושתה. כפי שמבאר הב"ח, קדושת הארץ נובעת מקדושת השכינה השוכנת בתוכה, וקדושת הפירות נובעת מקדושת הארץ. במילים אחרות, הארץ היא המצע לקיום התורה, אך התורה עצמה היא המהות.
אי-כניסתו של משה לארץ ישראל, מנהיגה הראשון של האומה, היא הוכחה ניצחת לעליונות התורה. תפקידו של משה היה לתת את התורה לעם ישראל, תורה שהיא אוניברסלית ונצחית, הקיימת גם מחוץ לגבולות הארץ. משה לא היה צריך להיכנס לארץ כדי להיות משה. תורתו ממשיכה לחיות ולהתקיים גם בגלות, באלפיים שנות היעדרות מהארץ. היא המקור המזין את העם גם בתקופות קשות, ומעניקה לו את הכוח והחוסן לשרוד ולהשתמר.