ובוא תשעה באב מגיע, מחר, ומה שהוא מסמל בימינו - מביא אותו לידי ביטוי מלא על כל המשמעויות שלו. בית המקדש נחרב, לפי המקורות - בגלל שנאת חינם, כל ילד מכיר את סיפורי קמצא ובר קמצא, הויכוח בין הרבנים לצדוקים, ועוד שלל אגדות חכמים על המאורעות של אותם ימים.
הצד השווה שבהם, שכולם מספרים על ימים סוערים של ויכוחים בתוך העם היהודי, על השקפה על דרך - ויכוחים שהגיעו לאלימות בין האחים, ורצון להכריע את הצד השני בעם בכל דרך אפשרית - אפילו על ידי שימוש באויב עצמו, רק כדי לראות כניעה של אחים. - הימים היו סוערים, במקום "ותשקוט הארץ" פשוט לא היה שקט, אף אחד לא ישב על גפנו ותאנתו.
האם נחזור על טעויות עבר?
תוכלו להשוות את זה לתקופה שלנו? אלפיים שנה מאוחר יותר - ויכוח גדול בין חלקים בעם על השקפה ודרך, ללא קשר מי צודק או מי אולי טועה, אבל ויכוח יש ויש שוב את האמוק להכריע את השני בכל דרך אפשרית, כאילו המטרה מקדשת כל אמצעי.
האם נחזור על טעויות עבר, לא נלמד מההיסטוריה של העם שלנו? אז ההיסטוריה מלמדת שאנחנו חוזרים שוב ושוב על אותן טעויות, באלפיים שנה העם היהודי החריב את עצמו מבפנים כל פעם על ויכוח צודק אחר, נעשה זאת שוב? לצערנו זה נראה שבהחלט כן....
הקריאה לשפיות ושקט
מנהיגים אחראים ושקולים מצופה מהם לקום ולומר מילה, להחזיר את השפיות והשקט לעם הזה, אחת הברכות הגדולות ללאומיות היא השקט - השקט נותן את האופציה להתפתח ולהשקיע במדינה, אנחנו חייבים את השקט הזה - ללא פיתות בפסח או מסעדות בתשעה באב, וללא הפגנות על הרכבת הקלה או "נמות ולא נתגייס", פשוט לשבת במעגל לדבר להבין אחד את השני ולהגיע להסכמות.
זה כל כך מסובך?
זה כל כך מסובך? כנראה שכן! במיוחד כשמעורבים אינטרסים גדולים לכל אחד מהצדדים, בחירות בפתח. אז אם המנהיגים שלנו לא יכולים להתעלות מעל השעה - זה צריך להגיע מהעם עצמו, דרישה לדיבור להסכמה לסוג חדש של ברית - ולשקט לאומי סוף סוף, אחרי שלוש שנים ארוכות וכואבות של הפגנות שסע ומלחמה.
אולי... עוד יבואו ימים טובים מאלה