בפרשתנו, פרשת ראה, אנו קוראים על מעמד מוזר ומיוחד במינו: עם ישראל מתחלק לשבטים על שני הרים – מחציתם על הר גריזים (שם נאמרות הברכות) ומחציתם על הר עיבל (שם נאמרות הקללות). מיד לאחר מכן, הם מצווים להקים אבנים גדולות, לסייד אותן בסיד, ולכתוב עליהן את כל דברי התורה הזו. המעמד הזה, לצד החלוקה הפיזית של העם לשתי קבוצות שחלקן שומעות ברכה וחלקן את ההיפך, דורש ביאור עמוק.
פרשת ראה חותמת למעשה ומהווה חלק מרכזי מצוואתו האחרונה של משה רבינו לעם ישראל טרם כניסתו לארץ. נסו לרגע להיכנס לנעליו של המנהיג הגדול: אדם שהוציא את העם ממצרים, עבר איתם את כל התהליך הקשה של השעבוד, עשר המכות, קריעת הים והניסים העצומים במדבר – והנה, רגע לפני שהם נכנסים לארץ המובטחת, משאת נפשו ונפשם, הוא יודע שהוא עומד להיפרד מהם ולהשאיר אותם תחת הנהגתו של יהושע בן נון. כמה קשה וכמה מורכב זה עבורו!
אולם לאורך כל נאומי הפרידה שלו, משה אינו מפסיק להזהיר אותם שוב ושוב על קיום המצוות דווקא בתוך הארץ. למה? מה הוא חושב שהולך להשתנות שם? מדוע הפחד הגדול הזה מפני הכניסה לארץ?
נקודה זו מתבארת באור מדהים לאור מדרש פלאי על הפרשה: המרש מביא שכאשר בא אסף הלוי לשיר את מזמורו בתהילים, פתח ואמר: "הַאֲזִינָה עַמִּי תוֹרָתִי" (תהילים ע"ח, א'). וכן המלך שלמה אמר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד', ב'). על כך תמהים ישראל ואומרים לאסף: וכי יש תורה אחרת?! הלא כבר קיבלנו את התורה במעמד הר סיני! למה יש צורך שוב ב"תורתי" כאילו זו תורה חדשה?
מהמדבר אל הארץ: הסכנת "כוחי ועוצמי יד עשה לי את החיל הזה" משה רבינו, שצפה ברוח קודשו עד סוף כל הדורות, ידע דבר יסודי על הנפש האנושית ועל המעבר החד הצפוי לעם ישראל.
מאז צאתו ממצרים, היה עם ישראל עטוף ומוגן ברחמיו ובחסדיו של הקב"ה כמו תינוק בידי הוריו. דאגו לו לכל מחסורו: היה להם מים מהבאר, לחם יורד מן השמים (המן), וענני כבוד שהגינו עליהם מכל מזיק וחיות רעות. אדם שחי במציאות שכזו – שבה הכל ניתן לו ישירות משמים והוא תלוי לחלוטין בבוראו – מפתח תביעה נפשית ודאית לידיעה ברורה שמי שזן ומפרנס אותו הוא ה', ולכן הוא מחוייב לשמור את מצוותיו בקפדנות.
אבל אז, עם ישראל נכנס לארץ ישראל. הכול נפסק בבת אחת. פתאום אין מן יורד מהשמים ואין באר נודדת. האדם צריך לרדת לשדה, לחרוש, לזרע, לקצור, לבצור כרמים, להקים כלכלה, לנהל מדינה ולהקים צבא שיגן עליו. והנה הפלא ופלא – זה מצליח! האדמה מצמיחה פירות, העבודה נושאת פרי. ובנקודה הזו בדיוק אורבת הסכנה הרוחנית הגדולה ביותר: האדם מתחיל להסתכל על הישגיו ומאמין בכוחי ועוצמי. הוא עלול לפתח תחושה שהאדמה הזו, הקרקע והמדינה החומרית, היא העיקר – והוא מתחיל לשכוח שהתורה והרוחניות הן שורש הקיום. הוא עלול לחשוב ש"ארץ ישראל" וקיומה המדיני-ביטחוני או הכלכלי קודמים או חשובים יותר מתורת ישראל.
שתי תפיסות עולם: תורה מול אדמה משה רבינו צפה שנטייה זו תלווה את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה, עד לדורות האחרונים ממש. הוא ראה שיווצרו מתחים עמוקים סביב השאלה מהו המוקד המרכזי של הזהות היהודית:
מצד אחד, ציבור שרואה בתורה את זכות הקיום היחידה והמוחלטת של העם ("הציבור החרדי"), שערך לימוד התורה עומד אצלו מעל הכל.
ומצד שני, ציבור שמקדש את ארץ ישראל, ההתיישבות והאחיזה באדמה כערך עליון ("הציבור הדתי-לאומי").
וכאן שבים לשאלת המדרש: היש תורה אחרת?! האם חלילה יש שתי תורות או שתי גישות סותרות?
זו הסיבה המדויקת בגללה ציווה משה לחלק את עם ישראל לשתי קבוצות במעמד הר גריזים והר עיבל. משה רצה להטביע בתודעת האומה את ההבנה המטלטלת: יבואו ימים שבהם העם יהיה חלוק בהשקפתו, שבו חלק יטעו לחשוב שהארץ לבדה תציל אותם, או שהמרכז הוא גשמי. אבל במעמד ההוא, משה דורש מכלל ישראל לעמוד יחד – גם כשהם מחולקים לשבטים ולקבוצות – ולהבהיר בקול גדול: הברכה והקיום תלויים אך ורק בשמירת התורה ("וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים"). האדמה והארץ קדושות וחשובות לאין ערוך, אך קדושתן נובעת אך ורק מכך שהיא "הארץ אשר נתן ה' אלוהי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" – כל עוד חיים עליה לאור ציוויי התורה.