אנחנו מתקרבים לתקופת הבחירות — או שבעצם, כבר עמוק בתוכה.
מטבע הדברים, בתקופה כזו המסרים מתחדדים, האמוציות עולות, וכל צד מנסה לבדל את עצמו מהצד השני. ובואו נקרא לילד בשמו: לפעמים הדרך הקלה ביותר לייצר בידול היא פשוט לייצר שנאה כלפי קבוצה אחרת.
כל אירוע קטן הופך לדלק. בתוך דקות הוא כבר ארוז בסרטון, בציוץ או במודעה, ומוכן לשימוש פוליטי.
ובעניין אחד נדמה שיש הסכמה רחבה משני צדי המפה: הציבור החרדי הוא שק חבטות נוח.
למה? כי קל לתקוף את מי שלא מכירים. החרדים נראים שונים, חיים אחרת, מדברים בשפה פנימית שלא תמיד מובנת לציבור הכללי — ובעיקר, כמעט שאין להם מערך הסברה שיודע לספר את הסיפור שלהם.
במובן מסוים, זה מזכיר את מדינת ישראל מול חלקים מהעולם: כשאתה לא מספר את הסיפור שלך, מישהו אחר יעשה זאת במקומך.
כל אירוע הופך לקמפיין
נוסע חרדי מעכב טיסה? בתוך רגע זה הופך ל"החרדים".
ילד חרדי נשכח ברכב באסון נורא? גם האירוע הזה עלול להפוך לחומר להכללות על ציבור שלם.
חרדים יוצאים להפגין? פתאום עצם המחאה מוצגת כהוכחה לבעיה חרדית — כאילו הזכות לצאת לרחוב ולהפגין שמורה רק לקבוצות מסוימות בחברה הישראלית.
ובתקופת בחירות, כמובן, מגיע גם נושא הגיוס.
פוליטיקאים מימין, מהמרכז ומשמאל יצטלמו עם חיילים, עם מילואימניקים ועם משפחות שכולות. כל אחד בדרכו יחזור אל החרדים ואל חוק הגיוס.
אין כאן הפתעה גדולה. אלה בחירות.
כל מפלגה מחפשת את המסר שיביא לה עוד מנדט.
השאלה המעניינת באמת איננה מה הם צריכים לעשות.
השאלה היא: מה אנחנו צריכים לעשות?
החטא הפוליטי שלנו
כאן נמצאת בעיניי אחת הטעויות הגדולות של הפוליטיקה החרדית בשנים האחרונות: אנחנו מודיעים מראש לכולם שאנחנו שייכים לגוש מסוים.
תשאלו כל סוחר מתחיל מה קורה כאשר הוא מתקשר לספק ואומר לו:
"אני קונה רק ממך. אין לי ספק אחר, וגם לעולם לא יהיה."
איזה מחיר הוא יקבל?
איזה שירות?
איזה כוח מיקוח נשאר לו?
בפוליטיקה זה בדיוק אותו דבר.
כאשר כולם יודעים מראש שהמפלגות החרדיות נמצאות בכיס של גוש אחד — עוד לפני שנפתחה הקלפי — למה שמישהו באותו גוש יתאמץ במיוחד עבורן?
ולמה שהגוש השני ינסה בכלל לדבר איתן?
במשך השנים המצב הזה התקבל עד כדי כך שהציבור הישראלי כבר אינו רואה את המפלגות החרדיות ככוח פוליטי עצמאי. החרדי נתפס אוטומטית כחלק מגוש הימין.
ועכשיו אנחנו מגלים שלכבילה הזאת יש מחיר נוסף: גם מתוך הגוש עצמו יורים עלינו.
אז מה עושים עכשיו?
צריך להפריד בין הטווח המיידי לבין היום שאחרי הבחירות.
בטווח המיידי, צריך להבין את כללי המשחק.
לא נצליח להשקיט כל ציוץ, כל סרטון וכל פוליטיקאי שמגלה לפתע את "הבעיה החרדית". אפשר לצרוח עד מחר — מערכת בחירות לא מתנהלת לפי מידת ההוגנות של המסרים.
מה כן?
לענות.
בענייניות, בעובדות, בלי היסטריה ובלי התנצלות אוטומטית.
לא כל ישראלי שומע משפט נגד חרדים ומיד הופך לשונא חרדים. יש ציבור גדול והגיוני שמוכן לשמוע הסבר, בתנאי שמישהו יטרח לתת לו אותו.
אבל חשוב להבין דבר נוסף:
יום אחרי הבחירות, הטון ישתנה.
כשהקלפיות ייסגרו, יתחילו המספרים. מי יכול להגיע ל־61, מי צריך את מי, איזה תיק יקבל מי, ומה המחיר של כל שותף קואליציוני.
פתאום הסיסמאות יתחלפו במחשבון.
וזה בדיוק כוחנו
בניגוד למפלגות אחרות, קמפיין אנטי־חרדי לא בהכרח גורם למצביעי ש"ס או יהדות התורה לעבור למפלגה אחרת.
הבייס החרדי יציב יחסית.
לכן, מבחינה אלקטורלית, מתקפות נגד החרדים עלולות לפגוע לא פחות — ולעיתים יותר — דווקא בגוש המזוהה איתם מאשר בכוחן של המפלגות החרדיות עצמן.
וזו בדיוק הנקודה.
אם ממילא אין סיבה עקרונית להיות כבולים לגוש אחד, למה להמשיך לשלם את המחיר של הזיהוי המוחלט איתו?
נניח שמחנה המרכז־שמאל יגדל בבחירות, אבל בסופו של דבר יגלה שאין לו דרך להקים ממשלה בלי המפלגות החרדיות.
אז מה הבעיה?
הציוצים של אתמול לא יקימו ממשלה.
המספרים כן.
הגיע הזמן להחזיר את כוח המיקוח
לכן נדרשים שני מהלכים.
הראשון הוא פוליטי.
ראשי הציבור החרדי צריכים להודיע באופן ברור, עוד לפני הבחירות:
אנחנו לא חלק משום גוש.
אנחנו מפלגות חרדיות. לאחר הבחירות נשב עם מי שיוכל להקים ממשלה שתכבד את עולם התורה, את אורח החיים החרדי ואת האינטרסים של הציבור ששלח אותנו לכנסת.
לא התחייבות לימין.
לא התחייבות לשמאל.
התחייבות לציבור החרדי.
עצם ההצהרה הזאת תחזיר לפוליטיקה החרדית נכס שאיבדה בשנים האחרונות: אלטרנטיבה.
וכשיש אלטרנטיבה — יש כוח מיקוח.
ויש עוד דבר שחייב להשתנות
המהלך השני הוא הסברתי.
הגיע הזמן להפסיק להתעורר רק כשפורצת סערה.
הציבור החרדי זקוק למערך הסברה מקצועי, קבוע ורציני. מערך שישתף פעולה עם נציגי הציבור, אנשי תקשורת, דמויות חרדיות מוכרות, משרדי פרסום ויועצי אסטרטגיה.
מערך שיידע להגיב בזמן אמת כאשר מופצת עלילה או הכללה.
אבל חשוב מכך — שיידע להסביר את הציבור החרדי גם כשאין משבר.
לספר מי אנחנו, איך אנחנו חיים, למה אנחנו חושבים כפי שאנחנו חושבים, במה אנחנו תורמים, איפה יש מחלוקות אמיתיות — ואיפה הציבור הישראלי פשוט אינו מכיר אותנו.
כי בסופו של דבר, מי שמוותר גם על כוח המיקוח הפוליטי שלו וגם על היכולת להסביר את עצמו — לא יכול להתפלא כשאחרים מנהלים בשבילו גם את הפוליטיקה וגם את הסיפור.
הגיע הזמן שהציבור החרדי יחזור להיות שחקן עצמאי. לא נספח של הימין, לא נספח של השמאל. חרדי.
<img src="https://media.base44.com/images/public/6a2dcf3288d8d64105e464aa/781a8187a_image.png" alt="מכתב" style="display:block;width:100%;max-width:600px;margin:48px auto 0;border-radius:12px;border:1px solid #E5EAF0"/>