בפרשת כי תצא, פרשת השבוע הקרובה, התורה מלמדת אותנו מצוות רבות – 74 מצוות במספר. הן עוסקות במגוון עצום של תחומי החיים: משפחה, מסחר, רכוש, עבודה, מלחמה, צדקה, השבת אבידה, מידות ומשקלות, בעלי חיים ועוד.
רבות מהמצוות בפרשה נראות, במבט ראשון, כמעט כמו הוראות להתנהלות היומיומית של האדם. התורה פוגשת את היהודי בכל פסיעה ובכל פעולה בחייו הפשוטים ובעסקיו.
המדרש מביא על כך משל למלך שהיה לו פרדס גדול, מלא בעצים ופירות. קרא המלך לעבדיו ואמר להם: לכו וקטפו את פירות הפרדס. אבל דבר אחד הוא לא גילה להם – מה שכרו של כל עץ.
הלכו העבדים ועשו את מלאכתם. כשסיימו, באו לקבל את שכרם. שאל המלך כל אחד מהם איזה פרי קטף, ובהתאם לכך שילם את שכרו: לזה חצי זהוב ולזה מאתיים זוז.
שאלו אותו העבדים: אם כך, מדוע לא אמרת לנו מראש כמה שווה כל עץ?
ענה להם המלך: אילו הודעתי לכם את שכרו של כל עץ – היאך כל פרדסי נעשה?
אם כולם היו יודעים איזה עץ משתלם יותר, כולם היו רצים אליו, ושאר הפרדס היה נשאר ללא טיפול.
כך, אומר המדרש, עשה הקב"ה במצוות. הוא לא גילה לנו את מתן שכרה של כל מצווה, כדי שלא יאמר אדם: המצווה הזאת גדולה ושכרה מרובה – אותה אעשה; ואילו המצווה הזאת קלה ושכרה מועט – עליה אוותר.
וכך אומרת המשנה במסכת אבות:
"הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות."
ובכל זאת, ברור מדברי חז"ל שלא כל המעשים שווים. למדנו "לפום צערא אגרא" – לפי המאמץ והקושי כך השכר. למדנו גם "ותלמוד תורה כנגד כולם". וחז"ל מדברים על מדרגות שונות בעולם הבא ועל כך שכל אחד מקבל את מקומו לפי מדרגתו.
אז איך אנחנו אמורים להבין את זה?
האם באמת יש לכל מצווה "מחיר" אחר?
אדם אחד יושב ולומד תורה, וחברו נושא ונותן באמונה. אחד משיב אבידה, והשני מקפיד שהמאזניים בחנות שלו יהיו מדויקים. כולם קיימו מצווה – אבל האם אחד מהם מקבל גן עדן גדול יותר? מה פירוש בכלל שכר גדול יותר או קטן יותר בעולם רוחני?
אולי אנחנו רגילים לחשוב על המושג "שכר מצווה" בצורה גשמית מדי.
כשאדם עובד ומקבל משכורת, העבודה היא דבר אחד והשכר הוא דבר אחר. הוא עבד כאן – ובתמורה קיבל כסף.
אבל במצווה, הדברים אינם בהכרח נפרדים כל כך.
חז"ל אומרים: "שכר מצווה – מצווה".
אפשר להבין זאת גם בעומק: עצם קיום המצווה הוא חלק מן השכר. מפני שכאשר יהודי מקיים מצווה, הוא לא רק מבצע פעולה כדי לקבל עליה תמורה בעתיד – הוא מממש באמצעותה את התכלית שלשמה הוא ושלשמה העולם נבראו.
אם אדם נושא ונותן באמונה, הרי העסק, הכסף והמסחר מקבלים באמצעותו תכלית.
אם אדם משיב אבידה, החפץ הגשמי שהיה יכול להיות מקור לאנוכיות ולרווח אישי הופך לכלי לקיום רצון ה'.
אם בעל חנות מקפיד שהמשקל שלו יהיה מדויק, גם המאזניים הפשוטים שעל הדלפק נעשים חלק מעבודת ה'.
ואם אדם לומד תורה, הוא מביא חלק אחר בעצמו ובעולם אל תכליתו.
לא כל המצוות עושות אותו דבר – מפני שלא כל חלקי העולם זקוקים לאותו תיקון.
המדרש מספר שטורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא:
איזה מעשים נאים יותר – מעשיו של הקדוש ברוך הוא או מעשיו של בשר ודם?
ורבי עקיבא השיב לו: של בשר ודם.
טורנוסרופוס שאל אותו: אם הקב"ה רוצה במילה, מדוע האדם אינו נולד מהול?
השיב לו רבי עקיבא שהקב"ה ברא את העולם בכוונה כשהוא דורש מן האדם השלמה, "לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהן."
הקב"ה יכול היה לברוא עולם מושלם.
אבל הוא ברא עולם שממתין לעבודת האדם.
הוא ברא חיטה – והאדם עושה ממנה לחם. הוא ברא את האדם כשהוא זקוק למילה. הוא ברא עולם של כסף, מסחר, משפחה, רכוש, שדות ובעלי חיים – ונתן לנו מצוות שבאמצעותן אנחנו לוקחים את כל הדברים הגשמיים הללו ומביאים אותם אל תכליתם.
וכאן חוזרים למשל הפרדס.
אנחנו שומעים שהמלך שילם לכל עץ שכר אחר, ומיד עסוקים בשאלה: איזה עץ שווה יותר?
אבל המלך היה עסוק בשאלה אחרת לגמרי:
איך כל הפרדס שלי נעשה?
הוא לא רצה שכל עבדיו יעמדו סביב העץ היקר ביותר. הוא רצה שהפרדס כולו יגיע לתכליתו.
כך גם הקב"ה לא ברא עולם שיש בו רק בית מדרש, ולא עולם שיש בו רק צדקה, ולא עולם שיש בו רק כיבוד הורים. הוא ברא עולם שלם – ונתן לנו מצוות שנוגעות לכל חלק וחלק ממנו.
ולכן פרשת כי תצא מלאה כל כך במצוות שנראות "גשמיות".
התורה מדברת על בית ועל שדה, על שכר עבודה ועל אבידה, על משקולות ועל הלוואות, על משפחה ועל מלחמה, על ציפור ועל קן.
לא מפני שהגשמיות היא התכלית.
אלא מפני שגם לגשמיות יש תכלית.
וזה נכון גם כאשר אנחנו מדברים על ארץ ישראל ועל החיים הלאומיים שלנו.
ארץ ישראל איננה התכלית בפני עצמה. גם מדינה, צבא, כלכלה וכוח אינם התכלית.
כל אלו הם כלים גשמיים אדירים שהקב"ה נתן לעם ישראל, והשאלה היא מה אנחנו עושים איתם ולאיזו תכלית אנחנו מביאים אותם.
כשם שהמאזניים בחנות אינם המטרה אלא כלי שאפשר לקיים באמצעותו "מאזני צדק", וכשם שהשדה איננו המטרה אלא מקום שאפשר לקיים בו את רצון ה' – כך גם הארץ והחיים הלאומיים שלנו אינם מחליפים את המטרה הרוחנית שלנו.
ואם בתקופה מסוימת אין לנו את הכלי – המטרה לא נעלמה.
המטרה הייתה ונשארה אותה מטרה:
לתקן עולם במלכות ש־די.
אולי זה המסר הגדול של הפרדס.
אין עץ מיותר.
אין חלק בעולם שאין לו תכלית.
ואין מצווה שהיא "רק" מצווה קטנה.
אנחנו לא יודעים את שכרו של כל עץ – ואולי איננו צריכים לדעת.
התפקיד שלנו הוא לדאוג שבסופו של דבר, כל הפרדס יהיה קטוף.